פסק-דין בתיק ת"א 8745-02-11

בפני תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: " החוק").

רקע כללי ותמצית טענות הצדדים -

1.               התובע, מר רוני אלגואז (להלן: " התובע"), נהג לפקוד במשך שנים את תחנות הרכבת באזור חיפה והצפון ולשהות בהן, בשעות היום והלילה השונות. התובע טוען כי היה "מתנדב" בשירותה של רכבת ישראל, אך ברי כי לא כך היו פני הדברים וכי התובע שהה בתחנות הרכבת ללא מטרה ברורה ומוגדרת, מחוסר מעש. בכל אופן, אין חולק כי בתוך כך יצר התובע קשרי היכרות וידידות עם עובדי הרכבת, וביניהם הנתבע, מר ציון הרוש (להלן: " הנתבע"), מנהל תחנת עכו של הרכבת (להלן " תחנת עכו ").

2.               הנסיבות העובדתיות שקדמו לאירועי הוצאת הדיבה הנטענים היו אלו - ביום 22/11/10, בשעות הערב, התובע והנתבע ישבו יחדיו במשרדו של הנתבע בתחנת עכו. כאשר עמדה להגיע רכבת לתחנה, יצא הנתבע את המשרד כדי לפקח על הגעת הרכבת, והתובע נותר לבדו במשרד. לאחר מכן יצא התובע אף הוא מהמשרד. בשלב מאוחר יותר, עת חזר הנתבע למשרדו, הבחין לטענתו כי אחת ממגירות שולחנו פתוחה, ולאחר שבדק נוכח כי מהארנק שהיה מצוי בתוכה נעלם שטר של 200 ש"ח.

3.               התובענה מתייחסת למספר אירועים נטענים שהתרחשו לאחר מכן, בתחנת הרכבת בקריית מוצקין (להלן: " תחנת מוצקין") ובביתו של הנתבע, המצוי בסמוך לתחנה זו, כדלקמן - לאחר שנודע לנתבע על חסרונם של 200 השקלים בארנקו, הנתבע הגיע לביתו של התובע, שם הוא צעק בקול רם כי התובע הינו "גנב" (להלן: " האירוע הראשון"). לאחר מכן, כך נטען, חזר הנתבע לתחנת מוצקין, שוחח עם המאבטח שעמד בכניסה לתחנה, מר דוד עמירמוב  (להלן: " עמירמוב"), וציין בפניו כי התובע גנב לו 200 ש"ח (להלן: " האירוע השני"). בהמשך, הלך התובע בעקבות הנתבע לתוך תחנת מוצקין, על מנת לנסות ולדבר עמו, אך שם הנתבע הוסיף וצעק לכל עבר כי התובע הינו גנב, והדבר הגיע לאזני השוהים בתחנה - לרבות נהגי מונית ששהו במקום (להלן: " האירוע השלישי").

4.               התובע טוען כי בשלושת האירועים האמורים עוול כלפיו הנתבע בעוולה של לשון הרע מכוח החוק, וזאת בשל אמרותיו של הנתבע כלפי הנוכחים בסמוך לביתו של התובע, כלפי עמירמוב וכלפי השוהים בתחנת מוצקין ומוסיף כי בדבריו של הנתבע היה כדי להשפילו ולבזותו. התובע עותר לפיצוי בסך 80,000 ש"ח.

5.               הנתבע מכחיש את הטענות ואת גובה הנזק הנטען.

התשתית הראייתית -

6.               מטעם התביעה העידו התובע ועמירמוב. מטעם ההגנה העידו הנתבע ומר אדי אוחנה, מנהל תחנת חוף הכרמל של הרכבת (להלן: " אוחנה").

דיון והכרעה -

7.               לאחר בחינת הראיות ושקילת טענות הצדדים בסיכומיהם - מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה הקטן, וזאת מחמת הנימוקים שיפורטו להלן.

האירועים הראשון והשלישי -

8.               את התביעה לגבי שני אירועים אלו יש לדחות בשל שהתובע לא הוכיח את התרחשותם. התובע לא הוכיח כי הדברים המיוחסים לנתבע אכן נאמרו על ידו ולא הוכיח כי האמירות (ככל שנאמרו) נשמעו על ידי אנשים אחרים זולת התובע.

9.               ביחס לשני אירועים אלו, עניין לנו בשתי גרסאות סותרות של התובע ושל הנתבע. בעוד שהתובע טוען כי הנתבע צעק לעברו מחוץ לביתו שהוא גנב, ולאחר שחזר לתחנה הוסיף וצעק לעבר התובע כי הוא גנב, אזי שהנתבע טוען כי לא היו דברים מעולם. הנתבע מודה כי הוא אכן הלך לשוחח עם התובע בביתו לאור חשדו בדבר הגניבה, אולם טוען כי לא צעק עליו - לא בסמוך לביתו ולא לאחר שחזר לתחנת מוצקין, ועוד מוסיף הנתבע וטוען כי מי שצעק בקולי קולות היה דווקא התובע.

10.         באשר לעדותו של עמירוב - ביחס לאירוע הראשון, הוא העיד שהנתבע הלך לביתו של התובע, והוסיף: "הוא ניגש לשם. אני שמעתי קצת צעקות, ולא הבנתי מה הולך שם בדיוק" (עמ' 4, שורה 31). ביחס לאירוע השלישי סיפר עמירמוב את הדברים הבאים: "הגיעה הרכבת ואז שמעתי עוד פעם צעקות בתוך התחנה. אחרי זה, כשהגעתי לשם ראיתי שרוני ניסה להגיד משהו למנהל התחנה ופה זה נגמר" (עמ' 5, שורות 4-6). משמע, שעמירוב לא יכול לספר מה בדיוק נאמר ועדותו מסתכמת בכך שנשמעו "צעקות", ללא שהוכח מי מהצדדים צעק או מה היה תוכנן של הצעקות. בהקשר זה אעיר כי עמירמוב הגיש מטעמו תצהיר בשלבים המוקדמים של התיק (תצהיר מיום 21/12/10) ובו מופיעים נתונים נוספים, מעבר לחקירתו הראשית. יחד עם זאת, אותו תצהיר לא הוגש כראיה, עמירמוב לא חזר על הדברים בחקירתו הראשית, חלק מאמור בתצהיר אינו קביל בהיותו עדות שמיעה (שכן עמירמוב מתיימר לספר בו על מה ששמעו אנשים אחרים) ואמירות נוספות שבאותו תצהיר סותרות את שאמר עמירמוב בעדותו הראשית בפני. לכן, ככל שעלי לקבוע אילו ממצאים עובדתיים הוכחו באמצעות העד עמירמוב, אזי שהוכח רק שהיו "צעקות" -  הא ותו לא.

11.         מעבר לכך, אף אם אניח כי ה"צעקות" כללו קריאות של הנתבע כלפי התובע לפיהן הוא "גנב", אזי  שלא הוכח כי אנשים אחרים זולת התובע שמעו את הדברים - ובוודאי שאין בעדותו של עמירמוב כדי להועיל בהקשר זה.

12.         משמע, שככל שעסקינן באירועים הראשון והשלישי - נותרנו עם עדותו של התובע בלבד, עדות יחידה של בעל דין - אשר לא הותירה רושם מהימן, אשר היתה נסערת ומגמתית, לא אוכל לבסס ממצאים עובדתיים על דבריו - והתביעה לגבי שני אירועים אלו נדחית.

האירוע השני -

13.         לגבי אירוע זה - דעתי שונה. כאן, שוכנעתי כי אכן נאמרו דברים שעולים כדי "לשון הרע" וכי עמירמוב שמע אותם, דהיינו - שהם "פורסמו", וראו את עדותו של עמירמוב, לאמור: "כשהוא, מנהל התחנה, חזר בחזרה לתחנה, שאלתי אותו מה קרה והוא אמר לי - 'תראה מה זה, בן אדם לא מתבייש, גם בא אליי שותה אצלי במשרד כוס קפה וגם דפק לי 200 ש"ח מהארנק' ." (עמ' 4 שורות 33-34, עמ' 5 שורה 1, ההדגשה אינה במקור).